דלת פתוחה ? מצפן או עוגן בעולם של הילד המאומץ וההורים המאמצים
היא הגיעה אלי בששי בצהריים עם תיק גב קטן ובו שתי חולצות טריקו וזוג מכנסיים ובובה קטנה ביד. בכתה. גם העו"ס בכתה. גם אני. יכולנו לראות בעיניים את הלב שלה. כנראה עמוס פחדים ומחשבות. לפני שעה נלקחה מהבית בו גדלה, עכשיו היא אצלי, צריכה להישאר כאן איתי, עם אשה זרה בבית זר. נפגשנו קודם, דברנו, הכרנו, ליקקנו גלידה יחד, אז מה? הרגע הזה הוא קריעה אמיתית. כשהגיע הלילה התחילו כאבי השיניים, בכי קורע לב, צעקות.
כך התחיל היום הראשון שלנו בבית אחד, אני והילדה שלי שהגיעה לחיי והיא בת 8.
בת 8 כבר יודעת משהו על החיים. וכשהיא מגיעה היא מביאה איתה פקאלה, חבילה פיזית, אבל בעיקר רגשית, מנטאלי, נפשית.
בית המשפט יכול לפסוק 'אימוץ פתוח' כלומר עם קשר עם משפחת המוצא, או 'אימוץ סגור' בלי שום קשר עם איזשהו גורם מהעבר. אבל זו רק פסיקה חיצונית. החיים הקשים הם הסיבה שבגללה מוצא הילד לאימוץ, לכן הרשויות וההורים המאמצים מנסים כל כך לגונן עליו ולתמוך בו.
זיכרונות העבר, מחשבות, רגשות, תחושות - כל אלה נמצאים אצל כולנו באופן טבעי, כחלק מהגנטיקה, אבל בכוח האיסור - הם מתעצמים! זה טבע הדברים. והשאלה - האם אנחנו יכולים ללכת נגד הטבע? האם יש סיבה מספיק חזקה, מספיק בריאה כדי לאסור קשר עם העבר? האם אנחנו באמת יכולים לדעת מה נכון ומה לא?
איפה האמצע בכל מרחב האימוץ בין המותר והאסור? הפתוח לסגור? המציאות מוכיחה שאי אפשר לעצור את הקול הפנימי. הצרכים הטבעיים הבסיסיים של האדם צריכים לקבל אפיק לצאת, להראות, להישמע. הדלת תמיד קיימת אבל המנעד כל כך רחב ? מתי תפתח, איך, כמה, מדלת נגישה ופתוחה לרווחה למרחב פתוח ורחב עד לכדי סדק צר ואפילו חריקות.
מהי דלת פתוחה?
--- זה ההסכמה להכיר שאי אפשר להשאיר סיפורי חיים, זיכרונות, מחשבות, רגשות, תחושות מעבר לדלת. הם חיים ונושמים כל הזמן - עם או בלי אישור שלנו או של בית המשפט.
--- זה האישור לבסס את העוגנים. להביא את העבר אל ההווה, להיות בשלמות בלי חשש.
--- זה לנהל שיחה פתוחה וכנה, בלב פתוח, בלי קשר למידת האינפורמציה ובגמישות ליכולת להכיל.
--- זה להקשיב למצפן הפנימי, גם אם אין סינכרון עם המצפנים האחרים בבית.
--- זה החיבור בין כאב השיניים לפחד שמרגישים עכשיו, לטעם הג'חנון של סבא עם הגפילטפיש בבית החדש, לאפשר לכל החושים להתערבב.
איך נדע שהדלת פתוחה?
--- מזווית התפיסה של הילד:
כשהילד יכול לשאול על העבר שלו,
שיכול להביע משאלה לגבי קשר עם העבר שלו,
שיכול לקבל התייחסות עניינית לעבר שלו,
שיכול לספר בלי פחד על החלל בתוכו והשדים שעולים מתוכו.
--- מזווית התפיסה של ההורים:
כשההורים שמודעים לעובדה שמקבלים ילד עם עטיפה עבה,
שיכולים לענות בפשטות ובאמת על שאלות הילד,
שלא פוחדים 'להכאיב' לילד אם ידברו על המציאות כפי שהיא,
שלא מערבים את הכאב האישי של אי-הולדה עם סיפור הילד,
שמבינים שהבסיס נבנה על המציאות בדיוק כפי שהיא ולא מנסים ליפות או להסתיר.
הנקודות האלו חשובות מאין כמותן לנווט את היחסים במשפחה המאמצת עם מצפן מדוייק ועוגנים בטוחים ? גם עבור הילד המאומץ, במיוחד הילד הגדול, וגם עבור ההורים.
--- גילעד יעקובזן היום בן 51, אומץ בינקותו. "מכיר היטב את הדלת הסגורה ולו אין מפתח". בגיל 7-8, כשילדים מתחילים להבין ? "אני לא יכול היה להבין את הנרטיב שאמרו לי: 'אומצת'. 'מה ? אני לא נולדתי כמו כל הילדים?'. העניין הזה לא עשה לי סדר". לשאלתי ? איך זה בא לידי ביטוי ? אמר: "חי בתחושה של לא פתור, אין בררה, הדלת סגורה. שמים איזולירבאנד וממשיכים הלאה".
--- רן גולדן, שאומץ עם אחיו כשהיה בן 8 ואחיו שי גולדן בן 7, סיפר בראיון איתו על האימוץ הסגור באופן מוחלט מבחינה משפטית, אבל הדלת הפנימית הייתה פתוחה מאד כל הזמן. "כל המטען הסגור בתוכי התפרע בלי גבולות החוצה. אני ואחי עשינו ממש טרור לכל הסביבה שלנו".
--- אני מכירה חברה יקרה שגם אימצה ילדה גדולה ומראש הסכימה רק על 'אימוץ סגור'. סיבותיה עמה.
--- מאידך גם באימוץ שמוגדר משפטית 'פתוח' יש שהילד לא רוצה את הקשר עם עברו. הטווח מצטמצם מהפתוח לסגור. כשהחלטה כזו באה מבחירה של הילד התמונה שונה. הילד מגיע לנקודת החלטה שלו ונכון לכבדה ולקבלה.
--- כך היה באימוץ שלנו שמראש הוגדר כ'אימוץ פתוח' וזו גם השקפת עולמי. בתי הקפידה על הקשר עם הסבא. שמרה בקנאות על הפתק עם מספר הטלפון והכינה מראש את כל הסביבה לקראת כל מפגש. עם הזמן העניין שלה עבר יותר ויותר לחיים בבית שלנו ולהתנהלות כאן ועכשיו, האינטנסיביות הלכה ופחתה, הדלת נפתחה ונסגרה על פי הצורך שלה עד שהתאזן ונרגע. הביטחון בקשר בינינו התבסס כעוגן יציב, הדלת הפתוחה היא כבר חלק מהמרחב הפתוח של החיים שלה היום.
עמדתי ברורה. הדלת הפתוחה עושה רק טוב לקשר בתוך המשפחה, לביסוס היציבות הנפשית, הרגשית, האינטלקטואלית של הילד. המרחב הפתוח חיוני לבריאות הנפש בכלל ועולם האימוץ בתוכו. נדרשת מודעות עיקבית של ההורה, צורך בהדרכה וליווי איך לבנות את הדרך ולהתמודד עם הקשיים הלא צפויים שעולים אצל הילד ועולמו וגם אצל ההורה ועולמו שלו.
פיתחתי תוכנית בת 10 תחנות להכוונה וליווי הורים שאימצו ילד גדול, בפרט יחידנים.
איך במשפחה שלכם?
מה אתם עשיתם עם הפקלע / המטען הרגשי שהילד שלכם הביא?
מה אתם צריכים כדי להתגבר על הקושי עם המטען שלו?
איך נוכל לעזור לכם לפתוח דלתות לבסס עוגן כמשפחה מגובשת עם כל מה שיש?
